ג'קלין כהן-לייבה

כי האדם תבנית נוף הולדתו. גדלתי בעיר צפת. בת לאמא ילידת האי

ג׳רבה כשבכל ערש ילדותנו ידעה לכוון אותנו לפירות וצמחי העונה בבוסתנים ליד ביתנו בהר

כנען, בוסתנים בהם גדלו עצי זית עתיקים, עצי שקד (האם ידעתם שאפשר לאכול את פירות

השקד החמצמצים וזה אחד הדברים הטעימים!!), תאנים בשלל צבעים, צלפים, עץ אלה

ארץ-ישראלי ממש בהר מול ביתנו, ושם למדתי ממנה שפירות האלה היפייפים בגווני טורקיז

ואדמה נקראים ׳גטמה׳ (שווא ב-ג וב-ט וקמץ ב-מ). בחורף היתה מחכה לי שאגיע

מהאוניברסיטה כדי שנאסוף יחד את הזיתים הבשלים השחורים שנשרו בסיוען של הרוחות

החזקות שנשבו בקור הצפתי, בשק יוטה היתה זורה עליהם מלח גס ובשבת שמשית צפתית

יפה היתה פורשת השק בשמש ובודקת האם הבשילו הזיתים ומנעד הטעמים היה רחב

ומגוון החל מהזיתים הצמוקים והקטנים ועד לגדולים בשרניים רכים או קשים, מלוחים יותר

או פחות. בערבי שישי היתה מספרת לנו ל-6 ילדיה היתומים מאב, סביב שולחן השבת, את

זכרונות ילדותה מלווים בטעמים שנשארו על חיכה ועברו אלינו דרך זכרונות הטעם שבדמיון,

על התמרים המתוקים שנשרו מעצי הדקל על החוף באי, אותם ליקטה והם שהמתיקו את

ילדותה.

שנים רבות לאחר מכן כאשר אבנה בית ברור שתהיה בו גינה, ואני אתגעגע מאוד להרי צפת

ולואדי בנחל עמוד, ואני מצטרפת ב-2016 לקורס מדריכי סיורי ליקוט של שימי רף, מתחילה

הדרכות על צמחי-בר לקבוצות ב-2017 וב-2023 מסיימת קורס לקטי רפואה של דרור.